🎧 להאזנה לשיעור המקורי בקול הלשון: לחצו כאן
פרשת השבוע, פרשת וירא, מספרת על המלאכים המגיעים לאברהם אבינו. שואלים חז"ל שאלה תמוהה: לשם מה שאלו המלאכים היכן שרה, אם ידעו זאת ממילא? מתוך התשובה נלמד יסוד גדול בעבודת ההודיה.
התורה מספרת שהמלאכים שואלים את אברהם: "אַיֵּה שָׂרָה אִשְׁתֶּךָ?" למה לא רואים אותה? ויאמר אברהם: "הִנֵּה בָאֹהֶל" — היא באוהל השני, לא רואים אותה, כי היא צנועה ונסתרת שם. שואלים חז"ל: לשם מה שאלו המלאכים היכן שרה? מה הם היו צריכים ממנה? ומתרצים חז"ל: ידעו מלאכי השרת ששרה נמצאת באוהל. אלא למה שאלו? כדי להודיע לאברהם שהיא צנועה, כדי לחבבה על בעלה. הם רצו שאברהם אבינו יחבב את שרה עוד יותר — לכן שאלו "איה שרה אשתך", והוא ענה שהיא באוהל כי היא צנועה, ועל ידי כך נזכר במעלתה, וזה גרם לו לחבבה יותר.
רואים מכאן דבר נפלא: גם אברהם אבינו, שהיה אז בגיל תשעים ותשע, שכבר היה עמוד החסד בעולם, עמוד האהבה — הפסוק מעיד עליו שהיה אוהב את שרה מאוד — עדיין יכול היה להוסיף עוד קצת בחיבובה. ועוד למדנו מכאן שכדאי היה לשלוח אפילו מלאכים משמיים ולכתוב פסוק בתורה, כדי שאברהם אבינו יחבב עוד יותר את שרה — זו מעלת הוספת שלום בית.
אך רוצים אנו לשאול עוד דבר, הקשור לענייני ההודיה: כיצד בדיוק גרמו המלאכים לאברהם לחבב את שרה יותר? האם גילו לו דבר שלא ידע? לא ולא — הם רק שאלו איה שרה אשתו, ואברהם ענה שהיא באוהל, ומזה נמצא שהוא כבר ידע את הכל. אם כן, כיצד גרמה השאלה הזו לאברהם להתחיל לחבב את שרה יותר, אם הוא כבר ידע שהיא צנועה, שהיא באוהל?
למדנו מכאן דבר נפלא מאוד: גם כאשר אדם יודע דבר, עצם זה שהוא מוציא אותו מהפה — שהוא אומר את הדברים שוב פעם — גורם לו לאהוב יותר. אברהם אבינו כבר ידע ששרה באוהל וצנועה, אבל כאשר שאלו אותו והוא אמר זאת בקול, הוא נזכר בזה שוב, הוציא את הדיבור מהפה, ועל ידי כך הדברים יצאו מהכוח אל הפועל — מהמושכל אל ההרגשה. הוא מרגיש את זה, חי את זה, ועל ידי כך מחבב אותה יותר.
מכאן עוברים ליסוד גדול בהודיה להשם. כתוב בחובת הלבבות (שער עבודת האלוקים) שמצוות אהבת השם יתברך היא המצווה הגדולה ביותר, ואין מצווה גדולה ממנה — וכל המצוות הן אמצעי להגיע לאהבת השם. וכיצד אדם זוכה לאהוב את השם יתברך? אמרו לנו חז"ל: על ידי שאדם מודה להשם יתברך, הוא אוהב אותו ונדבק בו. כמו רש"י המפורסם על "מודים אנחנו לך": "שנתת בליבנו להיות מודים לך ודבוקים לך". כאשר אדם מודה להשם יתברך, הוא נהיה דבוק בו.
שואל האדם את עצמו: הרי כבר אמרתי על זה אתמול תודה רבה, אני כבר יודע שהשם יתברך נתן לי את זה — למה עליי להגיד שוב פעם תודה רבה, מה השתנה מאתמול? מדברינו למדנו תשובה נפלאה: גם אם אתה יודע את זה, גם אם זה ברור לך כשמש — עצם זה שתוציא את הדבר מהפה, שתאמר אותו בפיך, יגרום לך הרבה יותר לחבב את בורא עולם. כמו שכאשר אברהם אבינו אמר ששרה באוהל וצנועה, זה גרם לו לחבב אותה יותר — כך כשתאמר בפיך "תודה רבה לך השם יתברך שנתת לי, כולל ללמוד תורה, שנתת לי בית נפלא, ילדים מתוקים" — עצם אמירת הדברים בפה תעורר לך אהבה לבורא עולם, ותוסיף לחבב ולאהוב אותו יותר.
וכתוב כן בספר החינוך, במצוות ביכורים, וזה לשונו: "לְפִי שֶׁהָאָדָם מִתְעוֹרֵר לְפִי פְעֻלּוֹתָיו... וּמְצַיֵּר בְּלִבּוֹ הָאֱמֶת בְּכֹחַ דִּבְרֵי פִיו, עַל כֵּן בְּהֵיטִיב אֵלָיו ה' בָּרוּךְ הוּא... רָאוּי לוֹ לְעוֹרֵר לִבּוֹ בְּדִבְרֵי פִיו". למדנו מלשון החינוך דבר נפלא: האדם, בכוח דברי פיו, מעורר את ליבו. כשאתה מוציא מהפה, אתה מתעורר — הפה מעורר את הכוונה. כך שגם דברים שאתה כבר יודע — עצם ההוצאה מהפה מחדשת אותך, ומעוררת אותך מחדש לכבד ולאהוב את בורא עולם.
ונסיים בדברי תלמיד הרשב"א, רבנו יעקב חנאל, בספרו "תורת המנחה", וזה לשונו: "נִמְצָא שֶׁכָּל הַשָּׂגָה וִידִיעָה וְעֲבוֹדָה אֵינָהּ קַיֶּמֶת אֶלָּא בַּלֵּב, וְהִיא בְּכֹחַ, וְצָרִיךְ לְהוֹצִיאָהּ מִן הַכֹּחַ אֶל הַפֹּעַל עַל יְדֵי הַפֶּה, וּכְשֶׁמַּאֲמִין בַּלֵּב וּמוֹצִיא בַּפֶּה — הִשִּׂיג לְתַכְלִית הַמְּבֻקָּשׁ וְהִגִּיעַ לְמַדְרֵגָה גְּדוֹלָה". למדנו מכאן שהפה שנתן לנו בורא עולם הוא כוח אדיר לעורר את האמונה. מי שרוצה לאהוב את בורא עולם — יאמר דברים בפה, והפה יעורר את כולו. יהי רצון שנזכה תמיד לומר דיבורי הודיה ואהבה, ולאהוב את בורא עולם בכל ליבנו ונפשנו ומאודנו.